איך אתם יודעים מהי המציאות?
מגיל קטן ראיתי דברים שלא אמורים לראות, ואפשר לומר (בלשון המעטה) שאני במשבר נפשי (לא רק) בגלל זה.
כשהייתי קטנה ראיתי את האדמה עולה ויורדת קלות כאילו שהיא נושמת, ראיתי פרצופים על עצים ששינו הבעות..
נשמע די חמוד בהתחלה, אבל כנראה שזה סימן שהייתה לי נטייה להפרעות נפש (?).
כשהגעתי לגיל 14 בערך, עברתי טראומה מאוד קשה ועברתי ללמוד בבית (כן, עשיתי בגרות אם מישהו תוהה). הייתי בעיקר בחדר.
כנראה שהטראומה שחררה כמה ברגים במוח שלי, כי ראיתי שדים יוצאים מהמראה בחדר שלי ולוקחים ממני את כוח החיים,
לא נותנים לי לקום מהמיטה.. שמעתי רוח רודפת אחרי (אחת טוענת שגם היא שמעה ביחד איתי, אבל לכו תדעו) וקרו לי עוד הרבה מאוד דברים מוזרים. ואז בגיל 16 חוסר האמונה הציל אותי.
ואם באמת היה לי כוח לראות דברים נסתרים, אולי הטראומה יצרה סוג של סדק בחומה של הנורמות החברתיות והמציאות המוסכמת ועזרה לי לראות את המציאות כפי שהיא בלי פילטרים.
אבל כמו שאמרתי, בגיל 16 חוסר האמונה הציל אותי. סגר את הסדק, או שבעצם החזיר אותי לשפיות?
למדתי יותר על אתאיזם, התווכחתי עם עצמי על מיסטיקה, והאמת שלא יכולתי לחכות לזרוק כבר את האמונות האלה שרק עשו לי עוול. באותה תקופה האמונה גרמה לי להיפתח לדברים האלה, בין אם "הדברים האלה" אמתיים או לא.
בחוסר האמונה, שבריר המיסטיקה היחיד שלי היו הטארוט שהתחלתי לקרוא בהם. זה בא בניגוד מוחלט עם כל מה שאמרתי לאנשים שאני,
עם כל מה שאמרתי לעצמי שאני, ולמרות זאת קראתי (ועדיין) לעצמי בקלפים ופאקינג אהבתי את זה. השתוקקתי לפיסת רוחניות קטנה בחיים שלי..
פרדוקס מוסכם, מיושב, מסודר. היה לי הסכם עם עצמי שלא לספר לאף אחד ובטח שלא להתווכח עם עצמי על זה יותר מידי, פשוט ללמוד על הטארוט כמה שיותר וללמוד מהם.
אבל עדיין לא האמנתי בשום דבר רוחני, פשוט הטארוט היו נושא עם פריווילגיות מיוחדות מבחינתי.
אל תחפשו בניגוד הזה יותר מידי היגיון.
בערך לפני שנה-שנה וחצי זה נשבר.
עכשיו ההזיות - או אולי המציאות - שוב נתגלתה לפני, הפעם לא בדמות ישויות מרושעות שרוצות ליזון מהפחד שלי אלא הילות,
בעיקר הילות. אני רואה אנרגיות זזות כל הזמן ומרגישה אותן תמידית. אני ראיתי רוחות וקרו לי מקרים מדהימים.
מצד שני, בואו נחזור למציאות כפי שרובנו מסכימים שהיא. אני חולת נפש וכל זה בא משיגעון. אני מתוודה עכשיו שאני מאובחנת!
אני סובלת מכל מיני בעיות קשות.
אני לא יודעת מה לחשוב, מצד אחד האמונה שלי במיסטיקה חזרה בגלל שאני כבר לא יכולה להתכחש למה שקרה לי כמעט כל החיים, בעיקר כשזה פתאום בא בבום כשאני כבר לא מאמינה,
ומצד שני אני סתם עוד חולת נפש, ולמה לי להאמין במה שאני חווה בכלל?
זה מרגיש לי אמתי כמו כל דבר, כמו המקלדת שאני כותבת בה, אבל להבדיל ממקלדת זה ממש לא דבר רגיל.
דברים רגילים שהמדע כיום יכול למדוד ולבדוק, שכולם יכולים להבחין בהם, הם דברים יותר אמינים מרוחות למיניהן..
אני יכולה לבוא ולומר שאתם טועים ואני ושכמותי רואים את המציאות כפי שהיא, אבל גם אנשים שחוו דברים שאני לא מאמינה בהם אומרים את זה.
ולמרות זאת, אני לא יכולה להפסיק להאמין.
זה כבר חלק ממני.
וזה כבר בקושי פוגע בי... האמת שעדיין, לפעמים, זה דווקא כן.... ורק (או בעיקר?) הקונפליקט הזה של "אני משוגעת? מהי המציאות?" מביא אותי למשבר נפשי.
אני מרגישה את העולם חי, אני מרגישה את אנרגיית החיים שמחזיקה אותנו, שלא נותנת להכול להתכלות וליפול לחוסר קיימות.
זו הרגשה כל כך עוצמתית שקשה להתכחש לה.
נראה לאן זה יתקדם, אולי זו רק אשליה והיא תתנפץ.
מה שהכי מפחד אותי זה שאנשים יראו עלי שאני "משוגעת", שאני רואה דברים. אנשים משוכנעים שאני רגילה ואני לא יודעת אם הם משקרים כדי לא לפגוע בי (הסקרנות אכלה אז שאלתי..). גם אני חושבת שאני עושה רושם של רגילה, כלומר, אין סיכוי שמישהו ידע שאני חווה דברים כאלה בלי שאני אספר.
ועדיין, הסיכוי שאני משלה את עצמי ושאנשים קוראים אותי כמו ספר פתוח ממש מטריד אותי.
